<h1>סמ"ג עשין סימן קכ"ז</h1>
<h2>דף כז:</h2>
יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם ולא סותר הקודמים ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא בטומאה שהיא מעצמו של מת ואח"כ מביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים (רמב"ם נזירות פ"ז ה"א). שנינו בפרק כהן גדול במסכת נזיר (מ"ט ב') ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם, על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידים, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל, ועל עצמות שהם רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע הקב, או רוב בנינו, שהן שתי שוקיים וירך אחד (בכורות מ"ה א'), ועל חצי קב עצמות ואפילו שאין בהן לא רוב בנינו ולא רוב מנינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה מן המת, ועל הגולגולת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מן אדם אחד שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב מן המת איזהו נצל זה בשר המת שנימוח ונעשה לחה סרוחה, ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג שהוא חסר דמו כדאיתא בהמפלת במסכת נדה (כ"ז ב' ורש"י), קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו או אשה מעוברת שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהם מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאליו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ד') כדמסקינן בפרק כהן גדול (נ"א ב'). כל אלו טמאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה עליו או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר הכל, חוץ מן הרקב שאינו נטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח, וכן הנזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין ואין עצם אחד מטמא באהל, אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש בה קבר בתוכה או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין או שנטמא ברביעית דם מן המת שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל ודופק או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי הרי זה אינו סותר, אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למנין נזירותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ה'—ז' ע"ש) כדפסקינן בפרק כהן גדול (נ"ו ב').
